הרצאה מרתקת של תום פרידמן

!Yes We Can

מאת: צאלה לוין פלד

Cream Cheese packaging design for the US market. Client: Tnuva Dairy

זהו שחר של יום חדש. השינוי הגיע גם לארה"ב של אמריקה! לא עוד דבקות בערכים ישנים, לא עוד הסתגרות מפני השפעות חיצוניות ואתניות. אמריקה בחרה ושינתה את פניה לנצח: לא עוד גבינת שמנת של פילדלפיה, אלא גבינת השמנת של תנובה מישראל, היא הנמרחת על כל בייגל.

טוב, אז אולי קצת נסחפנו, אבל רק בגלל שרצינו לספר על עיצוב גבינות השמנת של תנובה לשוק האמריקאי.רשתות מזון רבות בארה"ב מוכרות מוצרים המיובאים ומזוהים עם מדינות שונות בעולם כחלק מביקוש גובר והולך למוצרים שאינם דווקא אמריקאים אלא שמזוהים למשל כ"צרפתים", "הודים", או "ישראלים".
נתבקשנו לעצב אריזות ל-3 טעמי גבינת שמנת כך שיתאימו ל"מדף" ולצרכן האמריקאי, אך במקביל יזוהו כמוצר איכותי וכשר של תנובה המגיע מישראל. אתגר מעניין בהתחשב בעובדה שגבינת שמנת היא מוצר שכיח כמעט בכל בית באמריקה.
אז תראו מה יצא ותזכרו שהשינוי תמיד מתחיל קודם כל... בגבינה.

בחירות - חוויה ויזואלית קשה

מאת: יגאל פוירשטיין

אז איך מעצבים בחירות? אם לשפוט לפי מה שרואים בחוצות ישראל, זה פשוט מאוד: מכניסים את כל המועמדים לראשות הממשלה לסטודיו לצילום, מלבישים את כולם חליפה סולידית בצבעי כחול-לבן-תכלת, אומרים להם לעשות פרצוף מפחיד, ומצלמים.
אחר כך מדפיסים כרזות גדולות עם הפורטרטים שלהם, ותולים בכל מקום. מי שיוצא מהבית בימים אלה לא יכול להימלט מאותם פרצופים רציניים, כולם מישירים מבט קדימה, כולם צופים שחורות, כולם בעלי הבעה של "אני יודע יותר טוב", וכולם משדרים אותו מסר: לא הולך להיות פה שמח.
למה, בעצם? למה שלא יהיו תמונות עם תנועה, עם הבעה, עם צבע שלא בא מתוך קשת הכחולים? למה שלא יהיה פורטרט אחד אופטימי, שבא להגיד "תנו לי לעשות פה קצת טוב"? למה שלא נראה תמונות שיש בהן נוף, או סצינה של עשייה, או שיקוף של חוויה – העיקר לא עוד פורטרט סטטי?
ובכלל, מי צריך לראות את הפרצופים של לבני וברק וביבי בכל מקום? הרי אין בהם שום מסר: כולנו יודעים איך הם נראים, מכירים אותם בעל פה, וזה שהפעם הם מסורקים ומאופרים זה לא סיבה לזהם בהם את הסביבה הוויזואלית שלנו.
טוב, ביום שלישי הולכים להצביע וגומרים עם זה.  עד הפעם הבאה...

בניחוח איטלקי

מאת: צאלה לוין פלד

בכפר קטן באיטליה, בלב ליבו של חבל טוסקנה, על צלע הר הצופה אל מדרונות ירוקים, עמוסים בעצי זית וברושים זקופי קומה נבנתה שכונה חדשה ויפה...

לא, זו לא תחילתה של אגדת עם איטלקית, אלא בריף שקיבלנו לפני כמה חודשים.
נתבקשנו לעצב פולדר שיחולק לאנשים המעוניינים לרכוש וילה בפרוייקט "Residence Maremma Campagnatico" (בעיקר אירופאים המעוניינים בבית נופש בטוסקנה).
האתגר היה בעיצוב חומר שיווקי לקהל אירופאי (באנגלית ואיטלקית) כך שיעביר את אותה אוירה קסומה, את הנוף האופייני וסגנון החיים בטוסקנה, ובמקביל יכיל מידע רב על הכפר (Campagnatico), על האטרקציות התיירותיות סביבו, מפות של האיזור ומידע על הפרוייקט ההולך ונבנה בו.

הפולדר מאגד בתוכו שרטוטים אדריכליים של הוילות על סוגיהן השונים אשר צויירו ביד ושמרו אף הם על הקו הקלאסי והחם האופייני לאיזור.
אז לנו כבר מתחשק לעלות על מטוס לאיטליה, ולכם?

ניהול קריאטיבי: יגאל פוירשטיין

עיצוב: צאלה לוין פלד

אדריכל הפרויקט: דוד בכר (David Behar)

חברה: Promar Italia

וגם קצת נוסטלגיה...

מי לא מתגעגע לפעמים לשירים של פעם שמציפים ומעלים זכרונות מתוקים מהימים שהטלויזיה שידרה בשחור לבן, הלחם היה שחור או לבן, הים היה הרבה יותר כחול והעתיד נראה הרבה יותר ורוד.
הד ארצי אספו ויצרו אוספים לפי נושאים ואנחנו... אנחנו כרגיל עיצבנו.

חוויות ממקסיקו

מאת: יגאל פוירשטיין

חזית חנות תכשיטים בעיירת הגולשים - סיוליטה

שלט למשרד תיווך מקומי

"פיצוציה" מקומית...

חנות למכשירי טלפונים ניידים

רחוב טיפוסי ב-סיוליטה (כ-30 ק"מ צפונית לפורטה ויירטה)

כנסיית "סנטה מגדלנה" בפורטה ויירטה

כמה יפה היה להסתובב במקסיקו ולראות יצירה אישית, מקורית, מקומית וצבעונית, כשהיא חיה, בועטת וקיימת.
ולא, אפילו לא נכנסתי למוזיאונים. את כל זה ראיתי בעיירות ובכפרים שבהם טיילתי, באזור החוף המערבי של מקסיקו (אותו אזור שקרוי פורטו וייארטה ומוכר לוותיקים שבינינו מ"ספינת האהבה"). שם, בכפרים, השלטים עם שמות הרחובות, ציורי הלוגו שמקשטים מסעדות, שמות הרחובות ושמות החנויות – כתובים ומצוירים ברובם הגדול בעבודת יד מקומית וצבעונית מאוד. אין כמעט שלטי ניאון מודפסים באחידות פונטית וצבעונית, אין כמעט שלטים תעשייתיים אחידים, ואין שכפול. עבודת היד האומנותית מדויקת ונקייה, והעיצוב מקורי מחד, ושואב ממסורות מקומיות מאידך.

סיור בכפרים מספק לעיניים צבעים חזקים, דימויים חזקים, ובולטות גדולה של כל הקשור לגרפיקה: מהלוגו של חנות או מסעדה, שמצויר בדרך כלל על קיר הבניין שבו היא ממוקמת, ועד שלטי הסבר, מודעות פרסומת וציורי קיר סתם – הכל מאוד ויזואלי וגרפי. למה? הצבעים בדרך כלל צבעי יסוד עזים, המון אדום, כחול, כתום וירוק, כי אור השמש החזק יבלע צבעים פסטליים, עדינים. הציורים מלאי הבעה כי הם ניצבים אחד ליד השני וצריכים למשוך תשומת לב. והשילוט גדול אחרת לא ישימו לב אליו בין שאר הגירויים החזותיים. כל הסיבות הללו ייצרו עם השנים מסורת אסתטית ייחודית.
אנשי הכפרים שציור, צביעה וכתיבה היא מלאכתם, הם אומנים של ממש: עבודתם נעשית בדייקנות ובמיומנות המשלבת craftsmanship אמיתי, ומסורת העבודה הזו השתמרה כי המחסור בכסף מונע שימוש בשלטים ומודעות תעשייתיים בהזמנה. וכך האומנות באה לידי ביטוי בכל אספקט של שימוש בכתב, צבע או תמונה במרחב הציבורי.

מסעדה מאולתרת על חוף ימה של פורטו ויירטה

השף מקפיץ דגים טריים

עבודת יד היא מילת מפתח באזורים שלא התמסרו לגלובליזציה לגמרי, ובאזור המפרץ של מקסיקו היא מתבטאת לא רק בכל האמור לשילוט ולקישוט, אלא גם למשל בבישול ואכילה בחוץ. בסופי שבוע אפשר לראות משפחות שמקימות מסעדות חוף מאולתרות: אבי המשפחה דג פירות ים ודגים, בני המשפחה מקלפים וחותכים, ההורים מבשלים או צולים על האש, והרעבים אוכלים. שום דבר תעשייתי לא משתרבב לתהליך.
אז חזרתי לפני שבועיים ואת צבעי היסוד ששטפו את עיני במקסיקו, החליפו שני צבעים: כחול ולבן. שלטי הבחירות, תמונות המתמודדים הפוליטיים, כרזות התמיכה וההזדהות עם החיילים או עם המאבק, וחלק מהפרסומות, נצבעו כולם כחול-תכלת-לבן. ובשונה מהמקוריות, הייחודיות והמגוון הגדול שרואים במקסיקו, פה שלטי הבחירות נראים כולם אותו הדבר: אותם פרצופים רציניים, מאופרים בכבדות, צופים קדימה בנחישות, על רקע צבעי הדגל שלנו. מזל שעוד מעט בחירות, ואחריהן יורידו את כל השילוט ההבוטה והמיותר הזה.