3 ביוני 2009

דוח אחריות תאגידית ללאומי

מאת צאלה לוין פלד



כחלק ממגמה הולכת וגוברת בעולם, מפרסמות חברות לצד המאזן השנתי שלהן גם דוח אחריות תאגידית. מטרתו של דוח זה לתקשר שקיפות ולתאר את העשייה החברתית-סביבתית שלהן ואת ההשפעות שלהן על חיינו כקהילה ועל הסביבה בה אנו חיים.
לאומי פירסם בימים אלו בפעם השניה דוח אחריות תאגידית, וכמו לפני שנתיים, גם הפעם עיצבנו דוח זה והיינו שותפים לתהליך ארוך ומעניין שתחילתו בבניית קונספט רעיוני, איסוף חומרים וגיבוש שפה ויזואלית וסיומו בחוברת בת 156 עמודים.

הנושא המרכזי בעיצוב החוברת היה התמיכה הרבה שמעניק לאומי לדור המחר ולאמנים צעירים. בחרנו להתמקד בנושא האמנים הצעירים ולכן שילבנו עבודות רבות שלהם שהוצגו בתערוכות ”התערוכה הסודית” ו”צבע טרי” (שנתמכו על ידי לאומי). החלטנו לשלב צילומים של כמה אמנים צעירים בנוסף לשילוב יצירותיהם בחוברת, ולשם כך גייסנו את אילן בשור. יחד יצאנו לתעד אותם בסביבת עבודתם ותמונותיהם שולבו בדוח בצירוף כמה מילים שמספרות על דרך עבודתם.
כדי להדגיש את נושא האמנות, שילבנו בדוח איורים שאיירנו בסטודיו. עבודה רבה הוקדשה לעיצוב הטבלאות, הגרפים והנתונים המספריים, על מנת שיקבלו גם הם צביון אומנותי וידני.

ניהול: שרון בן שחר, איה אורפז - מערך קשרי חוץ ויחסי ציבור

ייעוץ חיצוני: איליין כהן, ליעד אורתר - ביונד ביזנס בע"מ
מיטל סייפר

ניהול קריאטיבי: יגאל פוירשטיין
עיצוב הדוח: צאלה לוין פלד
איורים: שלומית בורשטיין
עיצוב אינפוגרפיקה: דנה קידר
צילום אמנים: אילן בשור
צילום שער הדוחות (כספי ותאגידי): יגאל פוירשטיין
צילום גליה מאור ואיתן רף: עופר חן

עריכת לשון: אפרת אבינרי
קופי: עופר גולן





לצפייה בדוח המלא:






















לילות לבנים בסטודיו...



קליפ מיום צילומים. אילן בשור מצלם את האמנית קרן שפילשר בשכונת פלורנטין.




6 במאי 2009

מאזן הוא לא רק מספרים

מאת יגאל פוירשטיין



בכל סוף רבעון, חברה ציבורית מחויבת לדווח לציבור המשקיעים מאזן כספי. אחת לשנה, החברה מפיקה דוח שנתי שכמובן עמוס בעמודים רבים של טבלאות ומספרים המרכזים את התוצאות הפיננסיות של הארגון. ארוע "חגיגי" זה מהווה הזדמנות ובמה מצויינת לתקשר לציבור את חזונה של החברה, את יעדיה לשנים הבאות ובכלל גם את תחום עיסוקה לאלו שמעונינים להשקיע ולרכוש את מניותיה.

חברת ויסוניק היא חברה ציבורית ישראלית הנסחרת בלונדון ומייצרת מערכות הגנה והתראה ביתיות, ומצליחה מאד בתחומה בעולם. השנה התבקשנו לעצב את הדוח השנתי לשנת 2008. בדרך כלל דוח מעין זה מחולק כך שהחלק הראשון הוא תדמיתי, הכולל את דבר המנהלים, חזון החברה, תוכניות לעתיד, וכד', והחלק השני הוא הגשת המאזן הכספי.
בבריף שהוגש לנו, התבקשנו להתרכז בשני נושאים עיקריים אשר צריכים לקבל ביטוי בדוח. האחד הוא תחום הפעילות של החברה (מערכות הגנה ואזעקה) והשני - הפריסה הבינלאומית שבה פועלת ויסוניק.
הפתרון הקריאטיבי (היחידי!) שהוגש התקבל מייד בהתלהבות. הרעיון היה לספר שלושה סיפורים אנושיים אמיתיים, בשלוש יבשות, באותה שעה שבה המערכות של ויסוניק פעלו וסיפקו הגנה ללקוח. המשימה שהוטלה על ויסוניק הייתה לאתר בעזרת נציגיה בעולם שלושה סיפורים כאלו, ועל בלינדה (המופקדת על הקופי), לראיין את הלקוחות ולכתוב את סיפוריהם.

עיצוב הדוח - שלומית בורשטיין
הפקת דפוס - זיסמן/שיבר

תודה רבה לצוות הנהלת ויסוניק המדהים שנתן בנו אמון וחופש יצירתי לעצב את הדוח.











לצפייה בדוח המלא:

VISONIC ANNUAL REPORT 2008



20 באפריל 2009

מעצבים למגירה

מאת: צאלה לוין פלד

קורה לפעמים שעובדים על פרוייקט במשך כמה חודשים, התוצאה יפה, הלקוח מרוצה אך לבסוף הפרוייקט אינו מופק, (קיצוצים בתקציב, אתם יודעים)... ואז תחושת הסיפוק שלנו, כמעצבים, מתחלפת בתחושת החמצה.עיצוב קירות בית DHL בקריית שדה התעופה הוא דוגמא למקרה כזה, ולכן החלטנו לשתף אתכם בתוצאותיו של התהליך שכלל חשיבה רבה ועבודה מאומצת, מהנה ויצירתית.

קצת על הפרוייקט
הבניין אליו עברה חברת DHL לפני כשנתיים, מעוצב היטב מבחינה אדריכלית ונותן פתרונות לצרכיה השונים של החברה ועובדיה, אך קירותיו הפנימיים ריקים ואינם מעבירים כל תחושה של חום, אנושיות וערכי מותג.
המשימה שלנו היתה לעצב את החללים הציבוריים בבניין והקו שהנחה אותנו היה לשדר את הבינלאומיות של חברת DHL. השאיפה שלנו היתה להפוך כל חלל לחוויתי ומהנה יותר, ולגרום לעובדים ולמבקרים הנאה ועניין בעת שהותם בבניין. נכון להיום קירות הבניין עדיין עומדים לבנים, ולכן החוויה כולה שלנו ושלכם!

לפניכם מספר צילומי הדמיה של הפרויקט.

כיתות הלימוד הן הומאג' לאוניברסיטאות אמריקאיות מפורסמות ופינת הקפה שצמודה אליהן היא בסגנון קפיטריה אוניברסיטאית.




פינות הקפה מעוצבות כבתי קפה טיפוסיים ממקומות שונים בעולם: פריז, ניו-יורק, קזבלנקה, רומא. (עיצוב - רונית ענבר)






חדר האוכל מעוצב כמקום פחות "מוסדי" ויותר מפנק שבו מגישים אוכל טרי וטעים.


כיכרות (הצטלבויות הפרוזדורים) מבטאות את 7 ערכי מותג DHL העולמית



חמשת חדרי הישיבות בבניין נקראים על שם היבשות ולכן כל חלל מכיל אלמנטים חוויתיים של היבשת.


למצגת של הפרויקט:

עיצוב הפרויקט: צאלה לוין פלד


30 במרץ 2009

קל לעצב, קשה להתחיל.

מאת יגאל פוירשטיין

בסרטו התיעודי של הבמאי סידני פולק ("הרישומים של פרנק גרי" Sketches of Frank Ghery), אותו יצר בשנת 2005, אומר גרי: "אני כבר בן 70, ועדיין יש לי את חרדת הדף הלבן". מה אגיד לכם, שאני לא גרי, לא בן 70 ולא עושים עלי סרט?
אותו הדבר בדיוק. גם לי יש את חרדת הדף הלבן בכל פעם שלקוח בוחר בי למשימת עיצוב חדשה, למרות שכבר שנים ארוכות אני עוסק בתחום הזה, ואמור להרגיש נינוח. איך, בכל זאת מתחילים?

סדר וניקיון
אצלי זה מתחיל בסדר וניקיון כללי, בכל מקום ובכל תחום. אם אני בבית, תמצאו אותי במטבח מבשל, שוטף את הכלים, מכניס בגדים למכונת הכביסה, מנקה ומבריק את האופניים וממיין את ההקלטות בממיר של הלווין. אם אני בסטודיו, תגלו שאני עובר על כל המדפים, מארגן מחדש דוגמאות, ספרים, חומרים, אריזות. או שאני עושה סדר בניירת, מתייק, משלם, זורק וגורס תיקים משנת 2002. או במחשב – גם כאן אפשר למצוא בלגן. אם מישהו קיבל ממני פתאום תשובה על מייל ששלח לי לפני שלושה שבועות – כנראה שיש לי פרויקט חדש ועכשיו אני בשלב הסדר.

תחקיר
השלב הבא הוא התחקיר. בשלב הזה משתתף גם המעצב שיעבוד איתי על הפרויקט, אשר נשלח גם הוא להביא תובנות ומידע. בשלב התחקיר אנחנו צריכים לחוות את הסביבה של המוצר שהתבקשנו לעצב וכמו כן להסתכל איך המוצרים המתחרים בקטגוריה נראים. אם זה תווית לבקבוק יין, מסתובבים בחנויות יין. אם זו סדרת מוצרי קוסמטיקה אז נגשים לפארמים השונים. אם צריך לעצב קופסאות שימורים אז... הבנתם את הפרינציפ... הולכים לסופר. אני מאותם "משוגעים" שיכולים לבלות בחופשה בחו"ל חצי לילה בסופרמרט שכונתי. אצלי במשפחה יודעים שאסור לשלוח אותי לקנות חלב. תהליך של 10 דקות בסופר יכול להסתיים בשיטוט של 3 שעות בין המדפים וטלפון מפוצץ עם צילומים. היתרון של שיטוט בסופר הוא ששם המוצר נראה כמו שהוא נראה בעיני צרכן – איך הוא מונח על המדף, איך הוא נראה ליד מוצרים מתחרים, איך הוא מושפע מתאורה וכיוצא בזה. לצד אלה אני אוהב להביט על צרכנים כשהם בוחרים במוצרים מאותו סוג: איך ולמה הם ניגשים למוצר. האם בודקים מחיר? האם משווים בין מוצרים דומים? קוראים את המידע על האריזה? בוחרים לפי מחיר או לפי נראות? מה תכולת עגלת הקניות שלהם ובכלל התנהגות הצרכן בסביבת המדף.

קניות
לעיתים קרובות אני חש אשמה על כך שאני רוכש מוצרים שממש אני לא צריך. אני מרבה לקנות עם "העין", מוצרים שהאריזה מדליקה אותי, בקבוק עם צורה מעניינת ולא אופיינית, או קופסא מחומר לא שיגרתי עם לוגו מדהים. אני אוהב להרגיש את המגע, לפרק את האריזה, לפרוס, לחוש את החומריות, לשמוע את צליל העטיפה נקרעת. כמובן שהתחקיר עובר גם לאינטרנט, לספרות מקצועית, למגזינים רלוונטיים, לתערוכות – לכל מה שיכול לספק לי מידע שימושי והשראה.

סיעור מוחות
כשכל זה נגמר, ולמעצב ולי אין עוד איפה להסתובב ומה לקנות, ולעומת זאת הדד-ליין מתחיל לנקר בראש, אני משחרר אנחה, ומזמין את המעצבים לישיבת סיעור מוחות. לא רק המעצב שיעבוד ישירות על הפרויקט משתתף בישיבה הזו אלא כלל המעצבים, וזאת כדי שנוכל להרוויח וללמוד מהידע, הניסיון, החוויות האישיות, ההברקות והאסוציאציות שיש לכל אחד להציע. וזהו. חיסלנו את כל העוגיות מהמטבחון, שתינו יותר מדי קפה, והגענו לסוג של תובנות.

מה עכשיו? מתחילים לעבוד. ממלאים את ה"דף הלבן".
למרבה השמחה, במקצוע שלי יש דדליין. מצד אחד הדדליין שבו המוצר אמור לעלות על המדפים, הוא סוג של איום מתמיד, שעון שלא מפסיק לתקתק מעל הראש, ואילוץ בלתי נסבל. אבל מצד שני הוא גם השוטר הכי טוב שלנו, שגורם לנו לא לוותר, לא לדחות, לא להתברבר. בקיצור, הוא שומר עלינו שנעבוד. עד שאני מתחיל לעצב בפועל, מלווה אותי הרגשה של כובד, מועקה, סוג של צורך להשתהות. אבל ברגע שאני יודע שזהו, אין תירוצים ואין יותר מה לסדר, הכובד מפנה את מקומו להתרגשות של עשייה ושל יצירתיות. הדופק עולה קצת, העיניים מתמקדות, הידיים מתחילות לזוז. אחרי הנקודה הראשונה שמסמנים על ה”מסך הלבן”, כבר לא מורידים ידיים מהמקלדת, לא משחררים את העכבר. עובדים כמעט בלי הפסקה, מנסים לדחות כל קימה מהכיסא, כל הפסקת אוכל, כל שיחת טלפון. בסופו של יום כזה מתברר שהגב כואב, האצבעות תפוסות, הבטן מקרקרת, העיניים שורפות - אבל הכל מרגיש נפלא, כי יש כיוון, כי אפשר לראות דרך, כי יש הרגשה של יצירה. וכשהרכבת מתחילה לנוע כבר אי אפשר לעצור אותה.

פרזנטציה
אחרי פרזנטציה שבה התקבלה הצעה ספציפית, תהליך העיצוב נכנס למסגרת קבועה של התקדמות, שבה כל צעד נבחן ונמדד ואם הוא נכון ממשיכים הלאה. מעכשיו המשימה העיקרית שלי היא בעיקר לכוון את הרכבת, ולפעמים אף להאט אותה. כשמעצב מתחיל להתלהב ולעבוד הוא יכול להתרחק מהמטרה המוגדרת, לא להתיחס לבריף ולכן צריך מצד אחד לעודד אותו שימשיך לדהור ולהיות יצירתי, ומצד שני להראות לו את הדרך הנכונה, שלא ישקיע אנרגיה ומשאבים מיותרים. כשהדברים ממש מקבלים צורה, הגיע הזמן להוציא אותם מחוץ למסך המק. אם למשל מעצבים תוויות לסדרת מוצרי טיפוח, זה הזמן לעשות אדפטציה של התוויות השונות לסוגי המארזים השונים. להדביק אותן על חומרי אריזה שונים. לבדוק אם המידע המודפס נראה ברור. לבדוק אם הוא נראה נכון, נראה טוב. לבדוק איך עובד האיפיון הגרפי (פלטת הצבעים, טיפוגרפיה, לוגו, אלמנטים גרפיים) כאשר המוצר רוחבי, צר, רחב, עגול. תמיד אבחן האם הייתי קונה את המוצר הזה אם הייתי נתקל בו במדף.
ההתרגשות הכי גדולה היא בבית הדפוס, כשמתחילים לראות את התוצאה הסופית. אין דרך חזרה. המוצר מודפס ויוצא לאוויר העולם. אז ההתרגשות אדירה. התחריתי בתחרויות טריאתלון, רצתי ריצת מרתון, והתחושה של הגעה לקו הסיום, אחרי חודשים ארוכים של אימונים, היא תחושת כיבוש פיסגה. וגם כשעומדים ליד מכונת הדפוס, שפולטת ברעש תוויות, אריזות, ברושורים, כריכות או כרזות - התחושה דומה – של כיבוש פיסגה.
אני חש סיפוק אדיר כאשר אני רואה את המוצרים שעיצבנו על המדפים, הלקוח מרוצה מהבולטות, מהעניין, מהתגובות ומההצלחה המסחרית. אני נהנה לעבור בחנות מוסיקה ולראות תקליטור שעיצבנו, או לפגוש בסופר בניו יורק את גבינת השמנת של תנובה שעיצבנו לאחרונה. כמובן שהסיפוק הוא רק רגעי. כי ברגע שמתקבלת משימה חדשה, ברגע שלקוח חדש מציב רף חדש, ברגע שעולה לתודעה הציפייה הכללית לייצר יצירה חדשה – באותו רגע מתמלא הלב בחרדה. חרדת הדף הלבן קוראים לה.