בחירות - חוויה ויזואלית קשה

מאת: יגאל פוירשטיין

אז איך מעצבים בחירות? אם לשפוט לפי מה שרואים בחוצות ישראל, זה פשוט מאוד: מכניסים את כל המועמדים לראשות הממשלה לסטודיו לצילום, מלבישים את כולם חליפה סולידית בצבעי כחול-לבן-תכלת, אומרים להם לעשות פרצוף מפחיד, ומצלמים.
אחר כך מדפיסים כרזות גדולות עם הפורטרטים שלהם, ותולים בכל מקום. מי שיוצא מהבית בימים אלה לא יכול להימלט מאותם פרצופים רציניים, כולם מישירים מבט קדימה, כולם צופים שחורות, כולם בעלי הבעה של "אני יודע יותר טוב", וכולם משדרים אותו מסר: לא הולך להיות פה שמח.
למה, בעצם? למה שלא יהיו תמונות עם תנועה, עם הבעה, עם צבע שלא בא מתוך קשת הכחולים? למה שלא יהיה פורטרט אחד אופטימי, שבא להגיד "תנו לי לעשות פה קצת טוב"? למה שלא נראה תמונות שיש בהן נוף, או סצינה של עשייה, או שיקוף של חוויה – העיקר לא עוד פורטרט סטטי?
ובכלל, מי צריך לראות את הפרצופים של לבני וברק וביבי בכל מקום? הרי אין בהם שום מסר: כולנו יודעים איך הם נראים, מכירים אותם בעל פה, וזה שהפעם הם מסורקים ומאופרים זה לא סיבה לזהם בהם את הסביבה הוויזואלית שלנו.
טוב, ביום שלישי הולכים להצביע וגומרים עם זה.  עד הפעם הבאה...