8 ביולי 2008

בדרך הביתה?

מאת יגאל פוירשטיין

22 לאפריל, 1979. נהריה. אינני יכול לשכוח את הלילה הארור ההוא. הייתי נער בן 17 וחצי, רק בשנה מבוגר מהנער סמיר קונטאר שהוביל חוליית מחבלים בת ארבעה אנשים אשר הגיעו בסירת גומי מלבנון, נחתו על חוף הים, ירו על רכב משטרה והרגו את השוטר אליהו שחר.
בדרך ניסו לחדור לבית, ולבסוף פרצו לדירתם של משפחת הרן בבניין דירות. הם לקחו כבן ערובה את דני הרן יחד עם בתו בת הארבע, עינת. סמדר האם הסתתרה בחדר השינה יחד עם בתה בת השנתיים, יעל ושכנתם. יעל נחנקה למוות תוך כדי נסיונותיה של סמדר האם להשתיקה כדי שלא יתגלו על ידי המרצחים. האב דני ועינת הבת נלקחו כבני ערובה אל חוף הים, שם התפתח קרב יריות. סמיר קונטאר ירה בדני והרגו מול עיניה של בתו ולאחר מכן רצח גם את עינת כשהוא... אחסוך לכם את התאורים הגרפיים שנכתבו כל כך הרבה פעמים בחודשים האחרונים על הסיום הטראגי של הלילה הארור ההוא שהתרחש במרחק של 5 דקות הליכה מביתי.


קונטאר נשפט ל 5 מאסרי עולם. במהלך שהותו בכלא, סיים תואר ראשון במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה. השבוע הוא ילך הביתה. סביר להניח שיקים משפחה, יגדל ילדים ואף יזכה לראות נכדים.
בשבועות האחרונים זכינו לראות את תמונתו של קונטאר מעטרת כמעט בכל יום את מהדורות העיתונים. הוא הופיע על השערים, בעמודי החדשות, מוספים, בצבע, שחור לבן, מאויר ובעוד אין ספור טכניקות גרפיות, כיד הדמיון של הגרפיקאי התורן. באופן עקרוני, אינני מתנגד כמובן לפרסום תצלומו של קונטאר בתקשורת. הלא כולנו סקרנים לראות כיצד נראית מפלצת אדם שמסוגלת להביט בעיניה של ילדה בת ארבע ולרוצץ את ראשה.

השבוע ידיעות אחרונות השכיל לעטר את עמודי החדשות ביצירת אומנות גרפית, מקורית וחדשנית. קולאז’. (בעברית הֶדְבֵּק - מדיה אומנותית שבה נעשה שימוש בפיסות עיתון, נייר תצלומים וכד’, לכדי יצירת קומפוזיציה של הבעה הנגזרים מהתכנים הקיימים על גבי פיסות הנייר).


אני שואל את עצמי מה עבר בראשו, או בעכברו יותר נכון, של הגרפיקאי שיצר את היצירה המקורית ומלאת ההשראה של צילום הרוצח סמיר קונטאר במרכז, מימינו אלדד רגב, צמוד צמוד, ומשמאלו אהוד גולווסר, ובאותיות גדולות ונטויות כלפי מטה, הכותרת “בדרך הביתה”?
אני מנסה לדמיין את אותו לילה, שעתיים לפני סגירת העיתון, לחץ בסטודיו, עדיין חסר ויז’ואל “הורס” להעברת תוצאת ההצבעה בעד החזרת החטופים תמורת שחרור הרוצח. מאתרים במאגר את הצילום המשומש של קונטאר, ואת התצלומים של רגב וגלדווסר. מה עושים? קולאז’, אלא מה? האחד ימינה, השני שמאלה, הרע באמצע, המסר למטה והנה אפשר להוריד את העיתון לדפוס.

האם באמת “בדרך הביתה”? לפחות לפי הפרסומים בתקשורת, החטופים אכן יגיעו הביתה, אך לא בריאים ושלמים כפי שכולנו היינו רוצים לראותם בפתח המטוס. כנראה הם אינם בחיים ויוחזרו בארונות (הלוואי הלוואי ונופתע לטובה).

אם כך, היכן היה שיקול הדעת של הגרפיקאי כאשר הזיז עם עכברו את התמונות זה לצד זה בכזו חוסר רגישות? היכן היה ראשו של העורך התורן כאשר חתם על הגליון? על מה הוא חשב כאשר הצמיד את צמד המילים “בדרך הביתה” לצילום השלושה? היכן האחריות כלפי רגשותיהם של משפחת הרן, שחר, גולדווסר, רגב וקוראי העיתון? אנו, ציבור הקוראים, רק יכולים לנסות ולדמיין מה עובר על המשפחות כאשר הם מביטים מדי יום בתמונות הללו.

הביקורת שלי היא כלפי אותו גרפיקאי שיצר את הויז’ואל. נכון שהעורך בסופו של יום חתום על תכני עיתונו, אך גם לגרפיקאי / מעצב יש אחריות. מעצב הוא לא “ועדת קישוט”. יש משמעות אמוציאונלית לתכנים הויזואלים שהוא יוצר. צריך לעצור מדי פעם, לקחת נשימה, ולחשוב איזו השפעה ומסר יש לתוכן שהוא יצר.

כולי תקווה שיקרה נס ונזכה לראות את הבנים שבים לביתם מחייכים כמו בצילומים הרבים שראינו בשנתיים האחרונות. את מבטו של קונטאר, אשר הסתובב ליד ביתי לפני 29 שנים, ארצה למחוק מזכרוני לעד. גם את הדי הרימונים ושריקות הכדורים.

4 תגובות:

  1. ניכר בעליל שהדברים שכתבת יוצאים מן הלב, וככל שהדברים אמורים בי, הם נכנסו היישר לליבי. תגובת הבטן שלי - כעס ותיעוב. ואז... כמה רגעים מאוחר יותר נכנס ראשי להילוך.

    ראשית, כאילו אוטומטית, מוחי מנסה להבין את הלך הרוח שהוליד את הדימוי הגרפי ואת אישורו לפירסום, אבל מהר הבנתי שזה בזבוז זמן כי "מה יצא לי מזה שאבין, אם נניח שזה אפשרי"... ואז מתחיל מוחי לייצר מחשבות על מהות וקדושת זכות הביטוי בדמוקרטיה, ומחשבות נוספות על הקוד חברתי מוסרי שכל יחיד|ה מחויב לקיים ושוב מהר הבנתי שאין לזה סוף.

    אבל בכל זאת מה עושים? אמור לי בבקשה מה אתה מציע? האם ראוי לנזוף באחראים ולהסדיר איזה מיכניזם מעשי שימנע הישנות "טעויות" כאלה בעתיד? איזו צנזורה כלשהיא? ובכן... אתה יכול לראות לאן זה יכול להגיע.

    אין לי ספק אישי שמניעיהם של היוצרים הנ"ל לאַ בדיוק ניצלו יכולת שיפוט טקטי מינימלי שהם אמורים ליישם מתוקף תפקידם ומקצועם, אבל עכשיו גם אין לי ספק שיותר מאשר להביע את סלידתי אסור לי לעשות.

    אני סבור שכולנו מחוייבים לזכור תמיד שזכותך להביע את דעתך אינה יכולה להיות מוטלת בשום ספק, או מוטית בגין חשש מפני עונש. הכעס, התיעוב והביקורת על הדימוי הנ"ל מהווים מחיר מציאה שאני מתבקש לשלם תמורת זכות חופש הביטוי.

    נחמיה

    השבמחק
  2. נחמיה יקירי, אכן אנו חיים בדמוקרטיה וחופש הביטוי וההבעה הם ערך חשוב. איני רוצה להעניש ולחוקק חוקים כנג חוסר טעם ורגש כלפי הציבור. זה אכן המחיר שאנו משלמים בכדי לחיות בחברה דמוקרטית.
    אכן, אינני מעוניין לעשות יותר מאשר "להביע את סלידתי"...
    יכול להיות שפיספסת את מוסר ההשכל של הפוסט?...
    יגאל

    השבמחק
  3. Nehemia,

    I completely agree that such "creativity" should not be punishable or legislated in any way. But criticizing is not infringing on anyone's freedom of speech or freedom of press. IMHO, it is not only our right to criticize but, indeed, our moral duty as responsible members of society. I can only salute Igal for taking the time to layout his opinion in such a dignified, respectful and thoughtful manner.

    Judd

    השבמחק
  4. ראשית, על מנת להסיר ספקות, אני מסכים לחלוטין עם הדעה המובעת כאן, והכעס והתיעוב התעורר בי הוא למראה הדימוי של המפלצת וקורבנותיו המוצגים באופן כ"כ ציני ופוגע. שנית, אכן תמיד יכול להיות שפרשנותי את מוסר ההשכל של הפוסט מוטעית או מפוספסת, הגם שאינני סבור כך.

    גרפיקאי בעל אחריות, אשר מבין את המשמעות והמשא הרגשי שיש לתכנים הויזואליים שהוא יוצר ומשום כך אמור לתת עליהם את הדעת, כפי שכתבת: "צריך לעצור מדי פעם, לקחת נשימה, ולחשוב איזו השפעה ומסר יש לתוכן שהוא יצר." - גרפיקאי כזה, כך אומר השכל הישר של כולנו, אמור היה להימנע מיצירת ופירסום מסר פוגע כל-כך. הביקורת שלך מופנית באופן ברור כלפי אותו גרפיקאי מאכזב "שהוכיח בעליל" שנדמה לו שהוא "ועדת קישוט".

    ואולם, פה קבור הכלב: נראה, לאחר הכל, שבחירת הדימוי והקומפוזיציה נעשו במכוון בהחלט תוך מודעות לshock value ותוך ניצולו באופן אפקטיבי. "ועדת קישוט" גרידא לא היתה מגיעה לרמת אפקטיביות כזו. ולכן, הביקורת שלך,כך נראה אם כן, צריכה להיות מופנית כלפי הכוונה הפוגעת, ולא כלפי חוסר תשומת הלב ורשלנות. כפי שכתבתי קודם, גם אני חש פגוע למראה היצירה ואולם יחד אם כך אני חושב שעלי להיות מודע ולהתייחס בממוקד לזכות חופש הביטוי והביקורת, משום שאנו נוטים להיסחף עד להיתלהמות כשמדובר ב"ציפורי נפש" (ראה ושמע תגובות ברדיו וonline talkbacks.)

    יחד עם זה, גם אני, כמו Judd מצדיע לך שטרחת להעלות את הנושא באופן מכובד, ובכך איפשרת לי במה רלוונטית להרחבת הדיון.

    נחמיה

    השבמחק